בסוף השבוע שעבר סוף סוף הצלחנו להתחיל בהתקנה רצפות העץ שלנו בבית החדש. זה הולך טוב (אנחנו עושים את זה במו ידינו), אבל זה מתגלה כפרויקט עתיר זמן - וזה לא בהכרח סוג הפרויקט שאתה רוצה לקחת על עצמך כשאתה קצר בזמן (אנחנו' מחדש מתוכנן לעבור לגור בסוף השבוע הזה והיה רוצה להיגמר לגמרי עם ארבעה חדרי שינה ומסדרון ארוך עד אז - אגאדס!). אז ברגע שננשום קצת יותר קל וקצת הלאה, נכתוב מחזה-אחר-מחזה איך הכל (תרתי משמע) הולך. 'עד אז, תהנה מהתמונה המאובקת הזו של החדר הראשון שסיימנו רשמית: המאסטר שלנו (טוב, אנחנו עדיין צריכים להכניס את לוחות הבסיס והרבעים).
עד כמה שציר הזמן שלנו מזיע כדורים, זה כלום לעומת ה סגנון קתי-קומי הזעה שהרגשתי במהלך השלב הראשון של הפרויקט הזה: פשוט לקבל את העץ הנדוש הביתה. הרשה לי לצייר לשרטט לך תמונה. מפרקי עצים התקשרו אליי ואמרו שההזמנה שלי מוכנה לאיסוף. קלרה נמנמה אז שרי נשארה איתה בבית ואני ברחתי לשכור את המשאית של 19 דולר מלואו'ס או מהום דיפו שהם הציעו לאסוף את העצים שלנו (זו הייתה הזמנה די ענקית שבהחלט לא תתאים לרכב שלנו - והשכרה משאית מכחול או כתום הייתה זולה יותר משירות המשלוחים של LL, אז הם המליצו על כך). הלכתי ללואו'ס, שם רכשתי את כל העיצוב הרבע עגול שלי עבור ארבעת חדרי השינה והמסדרון שהתמודדנו עליו (לואס לא מאפשרת לך לשכור את המשאית שלהם אלא אם כן אתה מבצע רכישה, אבל מכיוון שהייתי צריך את הדברים האלה בכל מקרה זה הסתדר טוב). אחר כך הלכתי במורד הרחוב ל-Lumber Liquidators.
עכשיו, ידעתי שההזמנה שלי תהיה גדולה יותר מרצפת השעם של המטבח שלנו (שבקושי הצלחתי להכניס אותה לאלטימה שלנו, אגב) אבל עדיין הייתי קצת בהלם כשראיתי את ערימת הארגזים העצומה נשלחת במשאית על מלגזה . האם זה באמת היה שלנו? לִבלוֹעַ. זה שימח אותי מאוד ששכרתי את המשאית...
...כלומר, עד שהם התחילו להוריד את המטען על משטח המשאית ושמתי לב שאחד הצמיגים נמעך קצת יותר משלושת האחרים מהמשקל המוסף. זה בהחלט לא היה שטוח, זה היה רק קצת נמוך יותר מהאחרים באוויר. מה שהיה מספיק כדי להפוך אותי לנלי עצבנית (לא להתבלבל איתה נלי רגילה ). אבל החבר'ה של מחסל עצים היו נהדרים והעלו את החומרים שלי בצורה שנראתה מוריד את נטל המשקל מהצמיג הזה - וכולנו הסכמנו שזה נראה בסדר מספיק כדי לקחת את זה לאט ולנסוע את שלושת הקילומטרים הקצרים במורד הכביש בית חדש.
כביסה בכוח
ובכן, התברר שזו אחת הנסיעות הארוכות ביותר של 3 מיילים בחיי. קודם כל, העומס התגלה כלא מאוזן. בין הדאגות שלי לגבי הצמיג והעובדה שארגזי הריצוף היו מוערמים די גבוה (ולא קשורים זה לזה בחוזקה כפי שנראו בהתחלה), בכל פעם שהסתובבתי יכולתי לראות את הקופסאות נשענות לכאן או לכאן. וזה היה למרות שעשיתי סיבובים במהירות כמו חמישה מייל לשעה כשהמפגעים שלי מופעלים בנתיב הימני.
לאחר כמה סיבובים קיבלתי תחושה כיצד להעביר את המטען בחזרה למרכז אחיד, אשר למרבה המזל הרס את החזיונות שהיו לי על עצמי במשאית של לואו שהתהפכה, צופה בלוחות הפרקט החדשים שלי מפוזרים על פני הכביש ונמעכים על ידי תנועה מתקרבת. ומכיוון שהיו רק קומץ סיבובים ביני לבין הבית, חשבתי שהפלגה תהיה חלקה (אם כי איטית) בשאר הדרך.
ואז התחיל לרדת גשם.
בכל הלחץ שלי על העומס הלא מאוזן, לא הבחנתי בענני הסערה שהתגלגלו פנימה ללא כל אזהרה. מדהים. זה לא היה רק טפטוף, זה היה גשם שוטף פתאומי... והיו לי עשרות קופסאות של רצפות עץ מוגנות רק על ידי קרטון במיטה שלי. שלום עליית לחץ דם!
היכן למקם סוגריים של מוט וילון
למרבה המזל, דייר קודם במשאית הלואו השאיר בד פלסטיק גדול במיטה (סוף סוף משהו הלך לי!) אז הצלחתי לצאת לרחוב צדדי ולכסות הכל לפני שהוא נרטב מדי. כמובן שנדרשו לי עוד כמה סיבובים מתריסים כדי לרדת ולחזור לכביש הראשי, אבל המשבר בעיקר נמנע.
לא יותר מרמזור אחד לאחר מכן, הגשם פסק. סופת רעמים מטופשת. אבל עדיין שררה קצת רוח, אז עבודת הכיסוי הנמהרת שלי עם הבד חזר עכשיו לרדוף אותי והפלסטיק התחיל להתנופף ממיטת המשאית. הזן עוד כמה סיבובים כדי לעצור ולהסיר את מטלית הטיפה לחלוטין.
בקושי הגעתי למרחק של קילומטר מ- Lumber Liquidators בשלב זה.
משמעות רוחנית של פלואור קשת בענן
הלב הפועם שלי נראה כנראה מבעד לחולצתי הספוגה בגשם, אבל למרבה המזל שני הקילומטרים הבאים שלי היו הרבה פחות מלאי אירועים. עד מהרה הגעתי לבית החדש, כמה שערות אפורות יותר אבל עם העצים הקשים והמשאית שלי זקופים ושלמים לחלוטין.
ואז פגע בי שאני חייב לפרוק את הדבר הארור. לגמרי לא הצלחתי לחשוב על השלב הזה בתהליך. הייתי לבד. שרי עדיין הייתה עם קלרה בבית - איפה שאפילו לא ירד גשם (רמז לי שצורח מה?! האם הענן בדיוק מעל המשאית שלי?! האם אני אייר?!). ברור שלא עמדה לרשותי מלגזה, אז שאצתי אותה והתחלתי להיאבק בקופסאות אחת אחת מהמשאית ואל הבית. כל 50 מהם…
אני חושב שלקח לי שעה טובה לפרוק את כולם. הם היו כבדים (56 פאונד כל אחד, למדתי מאוחר יותר), מסורבלים (כל אחד באורך של כחמישה מטרים), וכולם היו צריכים לרדת ממיטת המשאית, לעלות כמה מדרגות ודרך פתח צר במוסך, לפני יכולתי לערום אותם בחדר האוכל כדי להתאקלם לפני ההתקנה. לא הייתה דרך לעזאזל שהיה לי כוח לקחת את כולם למעלה בשלב הזה, אז זה יצטרך לחכות ליום אחר. בין כמעט לתת לעצמי התקף פאניקה מסיע אותם הביתה ואז לסחוב פנימה 2,800 פאונד של עץ (ברצינות, עשיתי את החשבון) הבנתי שהרווחתי כל כך הרבה.
זו הייתה קלרה שנהנתה מהריצוף החדש יום אחרי שהגיע. אנחנו מקווים שהיא תהנה מזה ברגע שהוא יוצא מהקופסה ומונחת על הרצפה שלה - כי זה מה שאנחנו עובדים עליו היום. וואו!
