במהלך השנים שבהן התברברתי על דברים בבית אני מקבל מדי פעם שאלות על המשפחה שלי. כמה אחים יש לי, איך גדלתי וכו'. אני תמיד אומר שזו הייתה ילדות קצת לא מסורתית... בצורה הטובה ביותר. גדלתי על ידי אמא ואבא שלי, שנפרדו כשהייתי מאוד צעירה (כמה שנים אחרי שאחי הצעיר דניאל נולד) אז פשוט היו לנו שני בתים וקיפצנו ביניהם בשמחה.
אני זוכרת שילד בבית הספר התגרה בי פעם על זה שיש לי הורים גרושים ושמתי את זה יש לי שני בתים ויש לך רק אחד ואני מקבל כפול מהמתנות לחג. במבט לאחור, זה היה רגע של גאונות טהורה. חה חה. לא עוד התגרות.
גדלתי גם עם אחי למחצה אדם, שנולד לאחר שאבי התחתן עם אמי החורגת נינה זמן מה לאחר מכן (הוא היה צעיר ממני ב-11 שנים). אולי אתה זוכר אותו מהקאמיאו שלו הרגע הכי מביך שנתפס אי פעם בסרט כשהייתי בן 17.
אבל אני תמיד אומר שאני הבכור מבין חמש - והילדה היחידה. אז איפה משתלבים השניים האחרים? ובכן, דודתי קיי קיי (כפי שאנו מכנים באהבה אחות של אמא שלי) ושני הבנים שלה בשם דוד ודריוס למעשה עברו לגור איתנו כשאחי ואני היינו צעירים מאוד (אחי היה בן 3 ואני בן 6). אמא שלי היא אחת משבעה ילדים, ובעוד שרבים מהדודים והדודים שלי גרו קרוב יותר, דודה קיי קיי וילדיה גרו במרילנד, אז לא יצא לנו לראות את בני הדודים שלנו, שהיו בני שנתיים וארבע בשעה. התקופה שבה הם עברו לגור... וזו הייתה רק אחת מתוך כמיליון סיבות שבגללן היינו כל כך נרגשים עבורם לעבור לגור איתנו.
דודה שלי אובחנה עם מחלה מטומטמת בשם טרשת נפוצה, אז לגדל את כל ארבעתנו תחת קורת גג אחת עם אמא שלי הייתה דרך שאמא שלי יכלה להושיט יד לדודה שלי וגם דרך שדודה שלי יכלה לעזור לנו. אמא שלי עורכת דין, ובימים ההם היא הכינה את הלחמניות שלה כדי להיות שותפה במשרד שלה, אז לעתים קרובות היא הגיעה הביתה מאוחר. אז היה נהדר לחזור הביתה לדודה שלי אחרי הלימודים, וברוב הלילות היא בישלה לנו ארוחת ערב ועזרה לנו עם שיעורי הבית. זה היה סוג של בית מטורף עם ארבעה ילדים כל כך קרובים בגיל (ארבעה ילדים שנולדו תוך חמש שנים), אבל לגדול איתם בכנות הפך אותי למי שאני היום. הנה דודתי קיי קיי איתי ובן דודי דיוויד בבריכה כשהיינו קטנים. היא לא יפה?
דודה שלי תמיד צחקה. היא הייתה הנחמדה בזמן שאני, בהיותי המבוגר מכל הבנים, ענדתי בגאווה את התואר שלי בתור השליטה. אח שלי היה החכם, בן דוד שלי דריוס היה המצחיק, בן דוד שלי דיוויד היה המשוגע, ואמא שלי הייתה הקפדנית. אז אתה יכול לנחש שכאשר זה הגיע לשאול מבוגר אם אנחנו יכולים לעשות משהו... ובכן, בדרך כלל היינו שואלים את דודה שלי לפני אמא שלי.
זה היה בית משוגעים קטן ומוזר, אבל זה היה בית המשוגעים שלנו ואהבנו אותו. אז כשאנשים שואלים אותי כמה אחים יש לי, אני בדרך כלל אומר שאני הבכור מבין חמש, והילדה היחידה. אבל למי שיש זמן לפרטים נוספים, אני מסביר שהסך הכל שלי כולל אח אחד, אח אחד למחצה ושני בני דודים שגדלו איתנו תחת קורת גג כאילו היו אחים שלנו. היו לנו כל מיני הרפתקאות במהלך השנים - מבניית מבצרים ביער ועד קרבות גרביים אפיים (אל תשאלו) וטורנירי קראטה בניו יורק (זה דריוס משמאל, אני לידו, דניאל שני מימין , ודוד מימין). בעטנו באיזה שלל באותו יום.
דודה שלי נאבקה עם הטרשת הנפוצה שלה כמו אלופה. תמיד מחייך ועושה בדיחות. תמיד עובד קשה כדי להישאר נייד. תחילה היא הלכה עם מקל הליכה, אחר כך הליכון, אחר כך כיסא גלגלים, ובעשר השנים האחרונות לערך היא מרותקת למיטה. לא הפריע לה לחייך (בעיקר כשתקענו בורגר או קלרה במיטה שלה - זה תמיד גרם לה לצחקק). האישה הכי חזקה, אמיצה ומתוקה שאני מכירה.
אתמול היא נפטרה. זה היה יום מאוד מאוד עצוב. אז למרות שזה אולי נשמע כמו פוסט מבאס, כתבתי אותו כי תמיד רציתי להיזכר כמה מדהים ומשנה חיים זה היה לגדול עם אישה כל כך מדהימה בחיי. ואני רוצה שקלרה תוכל לקרוא על דודתה הגדולה קיי קיי מתישהו. היא יכלה להאיר חדר אז, והמחשבה עליה עכשיו מעלה חיוך על פניי. רק לדמיין את כולנו מכונסים סביב שולחן ארוחת הבוקר ממלא אותי נוסטלגיה.
נחזור אחר הצהריים עם תעריף רגיל הקשור לעשה זאת בעצמך. בינתיים, אתם מוזמנים לספר/להתקשר/לסמס/אימייל/סקייפ למי שאתם אוהבים. משפחה היא כזו ברכה. ואני כל כך אסיר תודה על זה שקיבלתי.
