כשאנחנו מציירים אנחנו מדברים על כל מיני דברים מוזרים שכנראה אחרת לא היינו מגיעים אליהם. ובזמן צביעת חדר השינה הגענו לנושא השמות שההורים שלנו כמעט נתנו לנו. קבל את זה. אמא שלי רצתה לקרוא לי ג'ינה. היינו ג'ון וג'ינה. זה גרם לנו לצחוק. לא בטוח אם זה משהו שצריך להיות שם. כך או כך, בחירת השמות של אביו של ג'ון לוקחת את העוגה. הוא רצה לקרוא לג'ון... חכו לזה... לארס.
לארס פטרסיק.
כמה זה מצחיק? אם הייתי רואה את ג'ון בלונדיני גבוה ומלוכלך בעבודה ושואל עמית לעבודה הו מי זה? ושמעתי אותם מגיבים עם זה לארס פטרסיק, הוא מנהל חשבונות. בוא נגיד שהייתי כל-כך נחמדה לראות אותך לאאאארס עם הקונוטציה המוצהרת הזו, כי אני-לא-בטוח-אתה-גדול-בפענוח-סופר-מהירות-מדברים בניו יורק. באותו משלוח ממושך אני משתמש עם סבתא שלי היחידה מדברת איטלקית. זה היה היסטרי. ג'ון כנראה לעולם לא היה נותן לי לחיות את זה. או ביקשה ממני להתחתן איתו שנה מאוחר יותר.
אבל זה לא הכל. כנראה שגם אבא של ג'ון רצה לקרוא לג'ון וקטור. כי הוא אהב מתמטיקה. איך הצלחתי להמשיך לצייר כשדמעות צחוק זולגות על פניי היא מעבר לי. אז זה גרם לנו לתהות איך קראו לכם כמעט. בחייך... מישהו שם בחוץ יכול לנצח את וקטור ולארס, נכון?